הצליחנו - התמודדות עם מתבגרים עם ADHD

התמודדות עם מתבגרים עם ADHD

אפשר לבכות? אפשר לצחוק?

ההתמודדות עם בוגרים בימינו היא מאתגרת אותנו ההורים
אך כשמדובר בילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז- ההתמודדות מוגברת…
יש הרבה מה להרחיב על נושא הקשב והריכוז, על סוגים שונים ועוצמות שונות של ההפרעה הקיימת בכל אדם עם הפרעת קשב וריכוז…
אני רוצה להביא בפניכם מכתב של נער, שהיום הוא כבר בחור כבן 25, שעבר טלטלות רבות בחייו, מכתב שיתן לנו כיוון ואולי אפילו כח להתמודד…

אבא ואמא יקרים לי מכל

אני יודע שהייתי כוכב עולה…אבל כוכב שאכזב אתכם לא פעם.. במיוחד במשפחה שלנו, שיש לה שם כ"כ טוב…אני יודע שהדרתם שינה מעינכם כשכבר כילד בת"ת זכיתי לעוף הרבה פעמים , על התנהגות אימפולסיבית שלי, על מריבות אין סופיות מול חברים וחוסר יכולת לקבל מרות מכל דמות מבוגרת…עשיתי כל טעות אפשרית, על אף שידעתי שזו טעות…על אף שידעתי שאקבל על כך עונש משמעותי…

אני יודע שמעשי הקונדס, ש-לי גרמו ל"אקשן" משמעותי ולהתרגשות רבה, גרמה לכל הצוות להרגיש מתוסכלים ממני. (כמו הרב ב. שטען וחשב שאני לא שומע- "כבר 25 שנה אני מחנך ולעולם לא היה לי תלמיד כמוהו.."(כמוני). ובאמת- כשאני הייתי בכיתה, כולם חגגו, חוץ מהמלמד..

הייתם צריכים להתמודד בגללי , לא רק מול הצוות החינוכי בת"ת אלא גם מול השכנים והשכונה- בעת שלקחתי דברים בלי רשות…גנבתי… מהמכולת ונתפסתי על חם.  ואני זוכר איך את אמא…עזבת עבודה באמצע כי המחנך קרא לך לשיחה נוקבת וטען בפנינו שאני "עברין, נוכל ושקרן…"

ובעת מריבות ומכות מול שכנים..? סבלתם בושות בלי סוף…היתי רב אפילו עם מבוגרים…
כמה פעמים הייתם צריכים לפתוח את הדלת ולשמוע משכן או שכנה שאני צריך חינוך….?
ובבית…אוי אוי ..בבית…שולחן שבת היה פוגרום…את מי לא התססתי? כמה פעמים אפילו ברחתי??
ובכלל ההעלמויות שלי…ואתם…עומדים בשתיים לפנות בוקר טרוטי עיניים…באמצע הרחוב ומחכים לי…
אני מתבייש לחזור על התגובות שלי כלפיכם…על החוצפה הרבה וההטחות חסרות השחר שהעפתי עליכם….

האמת? פעם פעם…בערך בכיתה ו, כשהייתי אצל המאבחן ההוא…הרגשתי שהוא מבין…הוא טען שיש לי ADHD והוא ידע להסביר לכם שבעצם אני כמו מכונית קטנה שיש לה מנוע של מכונית גדולה ולכן אני כ"כ משתולל, אבל שבאמת אני ילד טוב…ואני הרגשתי כ"כ רע….אהבתי אתכם…לא רציתי לחוש שאני עושה לכם כ"כ רע, כשהייתם צריכים להגיע לת"ת- פשוט ברחתי כי התבישתי…שנאתי את עצמי…לא, בעצם שנאתי את כל העולם…ולכן לא היה אכפת לי לעשות כל דבר…גם דברים שידעתי שהם לא בסדר מבחינה רוחנית, גם פוגעים בכל העולם ומשחיתים לי את הנפש…

אבא ואמא היקרים לי…

מאין היה לכם הכח לתת בי אמון? איך לא חשבתם (הראתם לי שאתם לא חושבים )שאולי הלבוש שלי מעיד על כך שאני הולך ונעשה חילוני…ואת אמא אמרת לי, כשהגעתי בלבוש  של מעיל עור ומשקפיים שחורות ופטריה על הראש…"איזה תחפושת חמודה לפורים…"  (ואני יודע שהלכת אח"כ לחדר ובכית והתפללת עלי…)

לא יודע למה עשיתי את זה…כמו שאני לא יודע מה היה גורם לי לקום מאוחר לתפילה או לא לקום בכלל ובמקום הצעקות (שחיכיתי להם כ"כ, הם היו עוזרים לי להשקטת המצפון..)  אמרת לי- יוסי, נראה לי שחסר לך ויטמינים…בא נבדוק…או אני רוצה להכין לך שתיה חמה…מה אתה רוצה נס או תה?…איך אמא איך?? איך היה לך כח לתת לי כ"כ הרבה אהבה?

וכשקרא לך המשגיח בישיבה קטנה בפעם ה…ואיים שלא אמשיך בישיבה…זוכרת מה אמרת לי?
"יוסי, נכון, זו עוגמת נפש בשבילנו…אבל אנחנו יודעים שכגודל עוגמת הנפש, כך נראה ממך נחת…ואבא מיד הוסיף…"ואף יותר מכך.."

אבאלה….הלימוד כ"כ חשוב בעינך שאתה היית קם בנץ החמה להתפלל ובכל זאת, בערב, לאחר הלימוד בכולל היית משחק איתי בכדורגל במגרש שאני רציתי…על אף שזה לא היה לרוחך…ואווו על כמה דברים ויתרת אבא…ואני לא הבנתי את גודל הויתור שלך…

בבית כנסת הייתי עושה לך פדיחות….ואתה חייכת…המשכת להתפלל…אחרי התפילה (אם בכלל הגעתי..), אמרת לי- "אל תדאג, עוד יגיע יום שתאהב להתפלל…" ואח"כ, היית לוקח אותי סתם ככה לרב, ומספר לרב שאני רוצה להתפלל וקצת קשה לי…איך האמנת בי אבא??? איך נטעת בי את האמון בעצמי..בזמן שאני בעצמי כבר לא האמנתי בעצמי וסתם הייתי מבולבל?

וכ"כ הרבה כסף השקעתם בי…ואני יודע שזה בא על חשבונכם….ועל חשבון כולם בבית.

והיום אני יודע…הרי לכם לא הקשבתי לכלום…אתם שכרתם בכסף את יהודה מהישיבה…התחננתם ליוסי השכן..ולכל מיני דמויות משכמן ומעלה ויש להם גישה חינוכית בריאה, והם כאילו באו מעצמם וסיפרו לי סיפורים…ונתנו לי מקום לשפוך ת'לב ועזרו לי לעשות סדר במחשבות ובבילבול הנוראי שלי…ואז…לא הבנתי למה ההורים שלי לא מדברים איתי, מה לא אכפת להם??

היום אני מבין שאי אפשר היה לדבר איתי…הייתי סתום וחסום, ממש ככה.
אני יודע שלא נתתי לכם בכלל פרטיות…הייתי חייב להפריע לכם בימים ובלילות…והתעצבנתם עלי הרבה פעמים…ובגללי נסעתם לחופש…ולא

היה מי שהסכים לקבל אותי לבית שלו…הייתם צריכים להתחנן לסבא או לדודה שתסכים לקבל אותי לבית שלהם לשבת…(ובאמת הם סבלו בגללי באותן שבתות.. אתם יודעים)

אני חייב להגיד לכם אבא ואמא. אולי זה נשמע שלא יפה שאני אמר את זה, אבל היום, אני יודע להגיד לכם- תודה ששמרתם על הזוגיות שלכם.

מעבר לכך שבטח זה נתן לכם כח..זה מה שנתן לי את היציבות .את התחושה שיש לי גב חזק של הורים חזקים….שיש לי סיכוי כן להיות ילד טוב.

אני מאמין שהיום אני מרווה אתכם נחת כפי שאתם רוצים באמת..ומתפלל שגם אני ידע כמוכם להתנהג עם הילדים שלי..(ובטח יהיה לי ילד כמוני שהרי זה עובר בגנים –לא?)

אבא ואמא…עם דמעות אני רוצה לומר לכם….תודה.


קראתי המכתב ונפעמתי- יש לנו דרך חינוך!!

  1. אמון ואמון ואמון.
  2. קבלת הילד כמו שהוא, לא רק כשמרווה אותנו נחת. הרעפה של חום ואהבה.
  3. לא לחשוב קדימה על כל התהגות- מי יודע מה יהיה כשיגדל…לא!! הוא מבולבל והוא עושה שטויות של גיל העשרה (אם לא יעשה עכשיו, מתי יעשה שטויות, אחרי החתונה??)
  4. התדבקות לתלמידי חכמים, כניעה לגדולי ישראל, מאז שהם קטנים.
  5. לדעת לעגל פינות, לתת מעצמי לילד בדברים שהוא רוצה, כמו- משחק כדורגל שזה לא עבירה….אלא שלי לא מתאים לשחק בזה…אבל זה כרגע בנפשו של הילד…
  6. נשמור על הזוגיות שלנו, כפי שאמר לי בן להורים גרושים- "המתנה הכי טובה שאני יכול לתת לילדים שלי , זו זוגיות טובה" (ונרחיב על כך במאמר הבא בעז"ה), זוגיות טובה יוצרת יציבות.
  7. והעיקר העיקר…..לא להפסיק להתפלל!!!!!

כי אם אני הבן שלך- והקב"ה הפקיד אותי בידך= רק לך הכוחות להתמודד איתי!!

                    וזכני לגדל……

שרה בן יהוידע

דילוג לתוכן